בנגקוק 2004
.רק אני ומאיר אריאל ערים בקומה 31 בבנין שלי
.כבר זמן מה שאני כאן,משאכטה לראש
.כשרחוקים מהכל לזמן ממושך, כזה זמן שגורם לכל ריח להזכיר ולכל זיכרון לצבוט, חושבים הרבה
חושבים, מנהלים שיחות מבפנים, עפים על רגשות, על תחושות, על געגועים. דווקא מפתיע לגלות
.כמה כל הזמן עוד אפשר להבין על עצמך דברים חדשים שלא ידעת, אי שם בנבכי האחורה של הראש
.וכשיש זמן וסלון עם מזגן..., אז נחמד לחפור שם
.אז יש לך חברים חדשים וסדר יום הפוך, לזה אתה דווקא מתרגל די מהר. אבל ללבד לא. לרחוק לא
אתה מתחיל להתגעגע לגורדון בשישי בצהריים,אפילו שיש שם את כל אלה עם המאטקות.אתה נזכר
איך היית מגלגל אחד במרפסת,שם אותו בקייס של המשקפי שמש ויוצא אל עבר שובר הגלים,בתקווה
.שאולי היום לא יגמרו לך המים ותספיק לראות את השקיעה
אתה מתגעגע לשבת על המרפסת שלך מעל האוטו שלך,שבדיוק באותו יום שיחק לך המזל ותפסת את
.החניה הכי טובה ברחוב,בדיוק מתחת לבית
אתה מסתכל על החתול המיזדיין שמטנף לך את הגג של האוטו
...!שעוד באותו היום שטפת ב-50 ש"ח כולל ניקוי מבפנים
רק כשעזבתי לכאן גיליתי פתאום עולם שלם, אנשים כל היום רצים, ממקום למקום, מחפשים אחרי
משהו, ובכלל כולם בסוף נפגשים על איזה אי שכל מה שיש בו זה מיטה עם סדינים מלאים בחול
.ועם קצת מזל מים מהצינור שקוראים לו מקלחת
...אבל עכשיו אני יושב בקומה 31 ומשלם 550 דולר בחודש
,יש לי מים במקלחת,ואייס קפה במקרר,שלט מזגן וחמישה רמקולים בסלון
ועבודה שגורמת לכל זה להתקיים. זו שיגרה שאפשר לחיות איתה בשלום, אבל כשאני רוצה למצוא
את זה, אני חוזר לאי ומגלגל עוד אחד ואז הכל הופך מסתם למיוחד, מעזוב למפואר ומטעים
.לאקסטרווגאנדי. רק הדבר הזה גורם לך להקשיב למוסיקה מכל הכיוונים ולמחשבות שלך להצמיח כנפיים
פתאום אתה רואה דברים אחרת,פתאום השנאה תופסת מקום שולי ומיותר
.וכל האהבה שלך מקבלת משמעות שונה
,פתאום אתה כבר לא רוצה להביט במסך השטוח שקנית בהמון כסף
.פתאום זה כבר לא חשוב כמה זכרונות יש לך בפאלפון
אתה נזכר בכל מה שהיה לך טוב החברים,המשפחה אתה תופס חזק בציפורניים בכל פיסת זיכרון
.שעפה בתוך המח שלך,מנסה רק עוד פעם אולי להחזיר את התקופה ההיא שהייתה כל כך טובה אליך
אבל בעצם מה שאתה לא זוכר זה שהיה שם גם המון המון חרא,כן כן המון חרא, כמו בכל מקום
.בעולם כמו במקום שאתה נמצא בוא עכשיו
.היום אני כבר יודע, אני מקווה שכבר למדתי ואני לא אצטרך ללמוד שוב פעם
,החיים שלנו מחולקים "לתקופות", זה בטח התחיל איפה שהוא מהגן אח"כ עברנו לביה"ס היסודי
.חטיבה, תיכון, צבא וכן הלאה וכן הלאה
.כשאני מסתכל אחורה אני בעצם מבין שבכל "תקופה" בחיים שלנו קורים דברים חלקם טובים וחלקם רעים
אני חושב שאין באפשרותי לבחור, או לפחות עוד לא למדתי לעשות את זה, אבל כנראה שגם אף
...אחד אחר לא למד כי אחרת
מה שכן אני יכול לעשות זה ללמוד, ללמוד על עצמי ועל העולם הזה שמקיף אותי, היום אני כבר
יודע שהלמידה היא אין סופית ולא משנה מה יקרה לי מחר, העיקר שאני אקח איתי משם את
.הזכרונות,התמונות,הרגשותו הצלילים. כי מחרתיים אני נורא אהנה לשבת, ולהזכר
,אני אהנה לשבת ולהזכר בבחורה ההיא שכל כך אהבתי בתקופה אחרת, איך ישבתי מעוצבן בפקקים
איך חיכיתי בתור לדיקסי בארבע לפנות בוקר כמו איזה מניאק ואחרי הארוחה אפילו סיגריה
לא נתנו לי לעשן, איך ישבתי בתוך הטנק שלי באמצע רמאללה כשיורים עלינו 50 פלסטינאים
ואני מקלף קלמנטינה בתוך הצריח, איך המנהל של התיכון הגיע ל"מחששה" וכולם ברחו אבל רק
אני נשארתי לשבת, איך היה לי כיף לנשק את המלכה של השכבה בכיתה ח', עם לשון! איך ביום
,הראשון של כיתה א' המורה הוציא אותי החוצה כי הפרעתי
."איך בגן גיל המניאק זרק לי אבן למצח ושמו לי "פרפר
איך מכל הדברים האלה נבנה סיפור חיים, זה הסיפור שלי (לפחות עד עכשיו...) הוא נראה אחרת
,מכל מיני כיוונים, עכשיו אני יודע שזה לא הכיוון שהשתנה, זאת רק "התקופה", האנשים שסביבי
.הסביבה שסביבי, אני ועוד גורמים משתנים שזזים בין אם אנחנו רוצים שהם יזוזו או לא
בכל תקופה בחיים המחשבות על העתיד משתנות, מקבלות צורה שונה והסתכלות אחרת. אתמול ראיתי
את עצמי עוד 10 שנים עם בית ואישה וילדים
בעוד שהיום או מחר אני אראה את עצמי נוסע על כביש שחור באמצע מדבר באוסטרליה רק אני האוטו
.שלי וגופות של קנגרו פזורות בצידי הכביש
,תמיד שאני חושב על הנקודה הזאת, עם הקנגרו, האוטו שלי שאני מטייל איתו כבר כמה חודשים
אני כבר רואה איך אני שם את השיר
WISH U WERE HERE
של הפינק פלוייד וחושב איך הייתי לפני
,ואיפה אני עכשיו אבל אני אף פעם לא רואה את העתיד משם... אני לא רואה לאן אני ממשיך לנסוע
.אין לי מושג קלוש לאן תקח אותי הדרך, אין לי מושג מה השיר הבא שאני הולך לשמוע
אחרי כמה זמן, שזה עובר, אתה מרגיש פתאום שהמח חוזר חזרה לגוף שלך, המחשבות חוזרות להיות
.צלולות, אתה נזכר בעבודה, בחשבונות, בלימודים ובגדול אתה יודע שאתה מתמודד עם זה לא רע
...?אבל אז מצד שני, מי רוצה להתמודד
אז אתה לוקח עוד פעם את השקית שעוד מעט נגמרת, מפורר קצת לתוך קערה
.שאתה בטוח שהמציאו אותה רק בשביל זה
.שולף את הנייר שאתה הכי אוהב, זה שתמיד בדיוק נגמר בפיצוציה
,ואז אתה יכול להישען אחורה, להשען אחורה ולשמוע שוב את המוסיקה מכל הכיוונים
...המוח יוצא שוב מהגוף ואתה יוצא לעוד מסע
לאוסטרליה, אולי להודו אולי לדרום אמריקה אולי למקומות שעוד אין להם שם. אולי אף פעם
.לא נגיע למקומות האלה ואולי כן, אולי זה אנחנו מחליטים ואולי לא
כנראה שאין תשובה לשאלה שלי, איפה זה המקום הזה שבו באמת יהיה לי שקט, המקום שממנו אני
? לא אצטרך לחזור לעבודה, לא אצטרך לחזור להתמודד
בינתיים, אני הולך להמשיך "לחפש" אני רק צריך למצוא איפה שמתי
.את "השקית" וה"קערה".... תודיעו לי אם אתם מוצאים משהו מעניין
|
