קדחת יום חמישי", כך היינו קוראים לתופעה. כולם במערכת, אין שחרורים, העיתון"
,חייב לצאת מושלם בבוקר. וכך, מדי יום חמישי, נכנסים כולם לאקסטזה של סיום
.במעין פורקן של כל העבודה במהלך השבוע, שבאותו היום מגיעה לצורתה המושלמת
,זו הפעם היחידה בשבוע שגם העורך, עוזר העורך, הקלדניות, הגרפיקאים וכל העיתונאים
.נאספים יחד וחולקים חוויות ורשמים מהשבוע החולף. לא סבלתי את ההמולה הזאת
זה לא שאני ממורמר, אני פשוט לא מצליח להתחבר להתלהבות שלהם. לפני שש שנים
סיימתי את לימודי העיתונאות ומצאתי עבודה בעיתון תרבות חד-שבועי. זה לא היה
עיתון רציני, אלא סתם עיתון קטנטן לשעות הפנאי, שלא ממש עניין אף אחד. אני
חשבתי שהעבודה הזאת תשמש לי כקרש קפיצה לעולם העיתונות האמיתי, אבל מהר מאד
הבנתי שאם הזמן, רק דעכתי. הייתי אחראי על מדור המסיבות. בתחילה "קרעתי את
העיר", אבל ההתלהבות ירדה כמו שעלתה ועברתי מכתיבה חיובית ומעניינת, לכתיבה
שחורה וקוטלת. המצב הגיע לידי כך שמכל מועדון אליו הייתי מגיע, הייתי נזרק
ממנו עוד לפני שהספקתי להיכנס, כתגובה על מאמר שכתבתי בעבר. לאף אחד מבעלי
המועדון לא היה ממש אכפת להיקטל מעל דפי העיתון שלנו, שנחשב לשולי וזניח,
להפך, הם רק קיבלו לגיטימציה לפגוע בי ובכך "לאיים" על שאר העיתונים למען
."יראו ויראו"
"הם לא הבינו שהם משחקים לי ישר לידיים, או כך לפחות חשבתי. קיוויתי שלאחר ש"אשרף
בעיר יעבירו אותי לתפקיד אחר במערכת, אבל המציאות הכתה בי. הסתבר שאף אחד
לא ממש התעניין בתפקיד שלי, נהפוך הוא, לעיתים אני מקבל את ההרגשה שבמערכת
יש סיפוק מכל הנושא, ה"קולגות שלי", מסתבר, נהנו לצחוק על חשבון "האיש השנוא
,בעיר" ועורך העיתון לא הפסיק לשלוח אותי לסקר את אותם המקומות למרות שידע
.או בגלל שידע, שאזרק משם וכך הפכתי לבדיחת המערכת
זה לא ממש הזיז לי, הם כולם יכולים ללכת להזדיין מציידי. חבורת אפסים בלי רבע
מהכשרון שיש לי, אבל עם טונה פרוטקציה מהאבא של האמא של הדודה שלהם. אף אחד
לא סיים את לימודיו באוניברסיטה, חבורת טווסים נפוחים שחושבים שהעיתון שלהם
.שווה משהו, אני עוד אראה להם כשאקטוף את פרס עיתונאי השנה ביום מן הימים
,עם הזמן, פיתחתי הרגל בסיומו של יום זוועתי זה. מכיוון שביום שישי לא עובדים
אני מרשה לעצמי לארוך טיול רגלי הביתה. האוויר הצח עושה לי משהו שמנקה את
הראש בצורה מושלמת. אין מכוניות בכביש, כולם ישנים ורק אני, מלך העולם, מסתובב
לו ברחוב. הכביש הראשי ומדליק את הג'וינט. מצאתי את רעש המכוניות הדוהרות
מתחתי מהנה ביותר. ידעתי שאותם אנשים צריכים עוד לבצע משהו בדרכם אל יעדם
בעוד אני, סיימתי לשבוע זה. עונג השמחה לאיד שחלפה בי הייתה טובה יותר מכל
,רגיעה שטיול או ג'וינט קטן יוכלו להעניק לי. וכך, שמתי את פעמי אל אותו הגשר
.נשען על המעקה ומגלה, שאני לא לבד
מעבר לשפת הגשר, עמד אדם אותו לא ראיתי מעולם, בתחתונים בלבד. המבט המבועת
."שנתן בי גרם לי להבין שהאיש במצוקה. לא הפתיע אותי הצעקה שלו: "אל תתקרב אני קופץ

שום דבר בעולם לא יכול להכין אותך לסיטואציה כזאת. למזלי ניחנתי בקור רוח מופלא
.שאנשים היו מיחסים לאדישות מופלגת, אני מעדיף ליחס אותו לאופי המאופק שלי
מציידי אתה יכול לקפוץ" אמרתי לו, "בוודאי לא יפריע לך אם אעשן משהו לפני"
זה" ושלפתי את הג'וינט. מבט סקרני עטף את פניו, הוא בהחלט לא ציפה לתגובה
כזאת, אבל האמת, לא היה אכפת לי. פחות עוד משוגע בעולם, פחות עוד אחד שלא
יפחד לרצוח ולאנוס, פחות עוד מישהו שלא מפחד מהמוות. אבל, כמו כל אדם, היצר
השתלט עליו.
"יש לך סיגריה גם בשבילי?" הוא שאל.
אני לא מעשן סיגריות. מעולם לא עישנתי, אבל תמיד ידעתי שאם אעשן, לעולם לא
אחלוק סיגריות עם מישהו זר. אף פעם לא הצלחתי להבין את כל המטומטמים שקונים
"קופסא, מעשנים שתי סיגריות ואת כל השאר מחלקים, בעיני זה הצטייר כ"חולשת אופי
כלפי הסביבה. מצד שני, האיש רוצה למות. רגע של סקרנות נדירה עברה לי בגוף,
לא בגלל אנושיות יתר, אלא דווקא בגלל שהתחלתי להריח פה סיפור עיתונאי. לעשן
עם מישהו את השאכטה הראשונה שלו, זה לא מעניין במיוחד, אבל לעשן עם מישהו
.את השאכטה האחרונה שלו, זה כבר עניין שלא כל אחד חווה
"תקשיב, יש לי רק אחת, וזו לא בדיוק סיגריה, לא יהיה אכפת לי לחלוק אותה איתך"
."מה זאת אומרת, לא בדיוק סיגריה?" דרש הבר-מינן לעתיד
..."זה חשיש", צינתי בחוסר סבלנות ניכר, הרבה בררנות יש בו לגבי "גבר מת מהלך"
."?וזה לא מסוכן?, כלומר, לא בריא"
האיש, לא רק חולה נפש פסיכופת, אלא, כנראה גם אידיוט רציני. הוא נמצא על שפת
הגשר, כעלה תאנה בין שמים וארץ וחושש לחטוף לי איזה סרטן פתאומי או סוטול
.רע, שנייה לפני שהוא מדלג אל מותו
תשמע", החלטתי לזרום עם המטומטם, "כשקניתי את החומר, לא הייתה כתובה על השקית"
,אזהרה של משרד הבריאות, מצד שני, זה גם לא בדיוק ויטמינים...", עניתי בציניות
אולי טיפה מופרזת, לגבי בחור שעומד להתאבד. נראה שהנושא רק סקרן אותו עוד
יותר ותוך שנייה מצאנו את עצמנו, פנים אל מול פנים. יכלתי פשוט למשוך אותו
אלי ובשני אגרופים טובים לעלף אותו, להתקשר למשטרה ו"שלום ולא להתראות", מצד
שני, לא רציתי שהוא יספר להם על החשיש, אני אאבד סיפור ויותר מכך, ה"סכנה
הציבורית הזאת" תישאר בחיים או יותר גרוע, תגרור אותי למטה איתה. עוד לפני
."שהספקתי לסיים לחשוב על המהלך העתידי, הוא פלט, "תדליק אותה
הדלקתי. שאכטה ראשונה מתוקה ואחריה עוד אחת ארוכה, העברתי לו את הג'וינט, מקווה
בשבילו שלא יחליט לקפוץ דווקא עכשיו, כי אם הוא לא ימו עור וגידים. אני נמצא בסיטואציה עם אדם, שקופץ אל מותו בעוד
רגע קל, נותן לו לעשן את השאכטה הראשונה בחייו שצחוק הגורל, כנראה תיהיה גם
."?האחרונה. מעניין. בעודי חוכך במחשבותיי שלף הזומבי, "תגיד, זה כמו לעשן סיגריה
.לקח לי שנייה לחזור למציאות לפני שהוא סיפק לי את התשובה לשאלה באוויר
,"מעולם לא עישנתי סיגריה. רציתי רק להבין את ההרגשה, רגע לפני הסוף, אתה יודע
,כמו בסרטים, הם תמיד מבקשים משאלה אחרונה סיגריה..." ובשתי שאכטות מהירות
.גמר על שאריות החומר
סרטים, הא, ובאיזה סרט אני נמצא עכשיו חשבתי, מעריך מחדש את כל המצב ההזוי
.אליו נקלעתי
טוב", ציינתי כמסיים תחילתה או שמה סופה?... של ידידות מופלאה, "אני חייב
..."ללכת, שייהיה לך מוות נפלא ולי חיים ארוכים
"אתה יודע", הוא קטע לי את נאום הסיום בעיניים מזוגגות, "מעולם לא עשיתי זאת"
."ותמיד רציתי"
ממה?" התבלבלתי יותר מאשר התרגזתי על הקטיעה"
"לעשן. מגיל קטן אסרו עלי ליהנות מתענוגות החיים, גדלתי במנזר וכל הנושא היה
מעיין טאבו כללי. תמיד ראיתי מעשנים בסביבתי אך מעולם לא קיבלתי מהם תשובה
מספקת מדוע הם עושים זאת?, מדוע אתה, לדוגמא, מעשן?"
הותקפתי בברוטאליות מילולית בידי נשמה טועה לעתיד. רציתי לקום, רציתי ללכת,
לשכוח הכל, לוותר על הסיפור ועל כל הסקרנות אבל אז, צד אחר שלא ידעתי על קיומו
החל לבעור בי. הרגשתי כאילו השטן על כתפי הימנית, לוחש לי ללכת משם ואולי
גם לתת לו איזו דחיפה קטנה למטה, בעוד המלאך, הזעיר על כתפי השנייה, לוחש
...?לי לענות לאיש ולתת לו רגע אחרון של סיפוק ואולי, מי יודע
,בדרך כלל השטן לוקח ובגדול, כנראה שהיום הוא לא לחש חזק מספיק או שמע העשן
.שעדיין היה באוויר, כיסה אותו לחלוטין
"אני מעשן", חזרתי לאחר רגע ארוך של שתיקה, "בשביל להירגע, בשביל לפרוק את"
המתח והמטען שצברתי מאז הפעם האחרונה שעישנתי. בכל שאיפת עשן אני חושב על
כל מי שפגע בי, על החיים שעשו לי רע וכשאני פולט אותו, אני כאילו, מרוקן אותם
מגופי והם, מתמוססים באוויר ומשאירים אותי נקי ממתח ושנאה." התשובה הצליחה
.להפתיע אפילו אותי, כנראה שדיברתי מתוך האיבר המציק ההוא, הלב
"?האיש נראה מוקסם. "את כל זה אתה עושה בעזרת שאיפת עשן הקסמים הזה
זה לא ג'וינט אלא, מטה קסמים ואני הפאקינג פייה טובה שלך
.כן", עניתי עם חיוך טיפשי מרוח על פני, אין לי מושג מהיכן הוא הגיע"
מעולם לא חשבתי על הפתרון הזה" הוא סיפר, "בתחילה, היו אלו הורי שמסרו אותי"
מגיל קטן למנזר, שם חונכתי והפכתי לאב הבית במנזר העירוני. בתחילה סברתי שהמקצוע
.מעניין שכן שמעתי את כאבם של אחרים וכל אותה העת, לא שמתי לב לבעיותי שלי
.התחלתי להתנהג בצורה גועלית כלפי אחרים כי הייתי בטוח שאני יודע טוב מהם
הייתי שיכור כוח עד שאיבדתי את קהל המאמינים ואיש לא הגיע לווידוי יותר, ובמה
"?אדוני עוסק"
.עיתונאי...", מלמלתי בעודי סופג את המשפט האחרון ישר לורידים"
"איזה מקצוע מעניין", הוא החמיא לי בחדווה, "יש בידך המון כוח. אתה יכול לשכנע"
"...את הציבור בצדקתך או לעזור לנזקקים בחשיפת שקרים בפומבי
כבר לא ממש הקשבתי לו. נכנסתי לתוך עצמי, חושב על כל אותם האנשים שקראו את
מה שכתבתי, שסמכו על כוח השיפוט שלי ועל אותם בעלי מועדונים שהכניסו אותי
.בחום לחיקם ואני, בגלל אגואיסטיות מוחלטת, העדפתי לקטול אותם בתקווה לקידום
לא שמתי לב שהאיש עבר את המעקה ולבש את בגדיו שהיו זרוקים על הרצפה והינה עומד
.מולי נזיר בלבוש מלא
אני מקווה שהשיחה בייננו הצילה היום יותר מנפש אחת, תודה לך ידידי", ובצעדים"
.מהירים, השאיר אותי לתהות לבדי על מה בדיוק קרה פה הערב
חשבתי לכתוב את הכל לעיתון, אבל ידעתי שאיש לא יאמין לי, שכן זו מלה שלי, עיתונאי
.רגזן ומסטול, כנגד מילתו של הכומר המכובד
הבטתי אל מעבר לכביש, אל האורות הרחוקים, בעוד השחר מתחיל לטפס לו באופק. תנועת
המכוניות, שהחלו לזרום לכיוון מרכז העיר, לעוד יום עבודה חדש, השתלבו עם הנוף
...בצורה מושלמת ובפעם הראשונה גיליתי באמת, כמה הנוף יפה מכאן